<h1>ספר התרומות שער ו' חלק ב'</h1>
<h2>דף טז.</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. פירוש איש ואשה כדאתמר התם, כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומת, דאתא איהי ומפקא. ולאו דוקא נקט מית, דה"ה דאפילו בחיי הבעל מבטלת האשה מכירת בעלה מיד, כיון שמכר הגוף. וכן מצוי בתשובה לרב אלפסי ז"ל דהאי דנקט מית לאשמועינן דאע"ג דשתקה ולא מחיא גביה כשמכר לא קימא עלה חזקה, אבל אי בעיא לבטולי מיד, אין הכי נמי דמציא לבטולינהו. ועוד דלהכי נקט מית, דבכל ענין מפקא ההיא שעתא, ואע"ג דמכר לפירות, והוא הדין שבחיים מבטלת מכירתו אם מכר גוף הקרקע, כדאיבעיא לן [כתובות פ' ע"ב] בעל שמכר לפירות מהו. מכלל דפשיטא ליה דמכר גוף שבטלה מכירתו מיד. ולא דמי למכר האב שמכורין עד שימות [ב"ב קל"ו ע"א], דהכא לא זכה לפירי אלא משום הנאת האשה והבעל, וכיון דגוף מכר ליכא הנאה בביתא אלא צערא דביתא דנקט ואתי תיגרא, שהרי תצטרך לריב עם הלוקח. וכן נראה ממה שכתב בספר המקח. וכל המחברים שוים בדבר זה. ואף ה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דלא מצי לוקח למימר שבקו לפירי דאית ליה לבעל ואיכול אנא כל זמן שהוא בחיים. תדע דהא אפילו מוכר שדה נדוניתא לפירות לא עשה ולא כלום, וכ"ש המוכר נכסי מלוג של אשתו גוף ופירות, ע"כ. ואין צריך לומר שאצל בעל חוב לא יוכל לשעבד לו קרקע של נכסי מלוג ולא פירותיו, דבעינן ריוח ביתא וליכא, שהרי הוציא המעות שלוה ולא ישתכר מהם. ומצינו לרב ר' משה ז"ל [אישות פכ"ב הט"ו] שכתב שבכל אותן שלש שדות ובכל נכסי מלוג, בין מקרקעי בין מטלטלי, כל מה שעשה בהם הבעל בטל ומבטלת האשה אם תרצה, ובמטלטלין של נכסי צאן ברזל או מטלטלין שנתן לה משלו, אם עבר ומכר קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם, ע"כ. ודע כי נכסי מלוג ושאר נכסים שפסקו המורים שהמכר בטל בהם מיד, אם מתה האשה בחיי הבעל וירשה בעלה, שאין מועיל לו ממכרו בהם, מפני שבשעה שמכר מכר דבר שאינו שלו, אבל בבעל חוב מהני, דאע"ג דהוו נכסי דקני לבתר הכי, גבי ליה מיניה, ואע"ג דלא כתב ליה דאקנה, כדאיתה בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דמיניה גבי. אבל לוקח הוה ליה כהכיר בה שאינה שלו ולקחה, דלכי נפלה ליה בירושה אמרינן [ב"מ ט"ז ע"א] ירושה ממילא הויא, דלאו איהו טרח אבתרה.
ודע שבכל אלה הנכסים שהן לאשה כגון שלש שדות ואף מה שהביאה בנדוניתא, אם לוה הבעל עמה וקנו ממנה תחלה או שקנו ממנה אחר בעלה וכתבה אחריות בשטר ההלואה שקבלה על עצמה, אי נמי קבלה דמי ההלואה מיד המלוה, בכל אלו נשתעבדו למלוה מיד אף אותן שלש שדות שלה ושאר נכסים שהביאה לו, דאזיל ליה טעמא דנחת רוח עשיתי לבעלי. והראיה בזה ההיא דגרסינן בגיטין [נ"ח ע"א] לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים, לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, ואמר רב עלה לא שאנו אלא בדאמר ליה לך חזק וקני. ואז הוא בטל, אבל בשטר קנה. ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות דאי טרפי ליה מיניה ליהדר עילויה. ופסק הרב בהלכותיו הלכתא כשמואל דבשטר ובכתיבת אחריות אף שקנו ממנה בסוף מקחו קיים. הרי למדנו דבכתיבת אחריות מיחייבה אף שקנו ממנה אחר בעלה. ומההיא קושיא דקא מקשי הרב בהלכותיו מההיא דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"א] אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני, ופריקנא התם, מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ואע"ג דאיפסיקא הילכתא התם בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי דבשטר קנה, הא לא קשיא דהתם גבי תלוה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי ודעתיה דמוכר למשקל מיניה זוזי, אבל הכא גבי אשה וסקריקון ליכא מאן דיהיב להו זוזי, הלכך לא מהניא כתיבת שטר עד דכתבה אחריות. הא למדת דהיכא דקבילה זוזי מהניא קנינה אפילו לבסוף. וכן אם קנו ממנה תחלה, הרי דינה מפורש במשנתינו שמקחה קיים. והכי איתה בבריתא דקתני לקח מן האשה בכתובתה. פירוש, קנו ממנה תחלה בשביל שיעבוד כתובתה מקחה קיים.
והכי נמי אי אית לה לאיתתא נכסי מלוג ולוה הבעל עמה, כיון דקנו ממנה אף בסוף, לא מציא למימר נחת רוח עשיתי וכו'. דהיכא דזבינו תרויהו לא שנא זבין איהו ברישא לא שנא זבנה איהי ברישא, בכולהו קנה הלוקח. כדאיתה בהלכות הרב בבבא בתרא [נ' ע"א]. וכל שבמכר מהני קנין דידה הכי נמי מהני בשיעבוד חוב, דהא ודאי חדא נינהו. ולא הסכים עמנו בזה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל, וזה אשר כתב לי, כל אשה כיון שמודה לבעל חוב שהיא חייבת לו, הרי היא וכל נכסיה חייבין מעתה, ונכסי מלוג שלה חייבין ומשועבדין לבעל חוב. וכתובתה עצמה משועבדת לו, ואם נתגרשה בא בעל חוב ונוטלה. ומחיים נמי נוטלה בעל חוב בטובת הנאה, אלא משום מחילת הבעל, כדאיתה בהחובל [ב"ק פ"ט ע"א]. נמצאת מפסדת כתובתה ונכסיה בחוב זה. הלכך לא שיך בה נחת רוח עשיתי לבעלי כלל, כי היכי דלא שייך בנכסים דידה שהן נכסי מלוג, לא שנא אית לה נכסי מלוג ולא שנא לית לה, דהא מכל מקום היא עצמה וכתובתה וכל מאי דקניא משתעבד לבעל חוב. ולא שיך נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי המוחלת כתובתה לבעלה לא מציא למימר נחת רוח עשיתי לו, שאין נחת רוח אלא בנכסיו שלא תעכב היא מכירתו, אבל לשעבד היא עצמה או ליתן את שלה לבעל ולמלוה שלו או להפסיד כתובתה לא. אבל אם לוה הבעל ושעבד שדה צאן ברזל שלה באפותיקי מפורש וחתמה לו, בזה יש מקום שיצטרך מה שכתבת שיקנו ממנה תחלה או שתקבל המעות בפניהם, לפי שהיא אינה מתחייבת לבעל חוב ואינה מפסדת אלא אותו שדה המשועבד לה. ואיני צריך להאריך בזה בראיות, כי ענין ברור הוא, ע"כ.
